יום חמישי, 1 בספטמבר 2011

Background check with no alibi

וואלה, וואלה...?! הוצאתם ממני שני פוסטים ביום בשיא עונת היובש.

האם רק אני ראיתי את זה?



להמחשה בלבד

כבר הדגמתי בעבר איך פרסומות משתלבות באופן אקראי, אך בהתאמה מופלאה, בעמודי החדשות של וואלה.

קבלו דוגמה טרייה במיוחד לתחילת שנת הלימודים. אין צורך להפעיל את הדמיון כשיש פרסומת!



יום שישי, 20 באוגוסט 2010

הגיגים של ילדים 91: קצרים בחופש

(בטלפון)
- "אמא, זאת לחן מדברת..."
- "ברור, נראה לך שלא זיהיתי אותך?"
- "רק עכשיו התעוררתי, חשבתי שלא תזהי את הקול שלי..."



מיתר: מה זה אבסורד?
עוגיג: אבסורד זה... משהו לא הגיוני.
מיתר: באמת?! גם המילה הזאת לא הגיונית!

יום רביעי, 21 באפריל 2010

נקלטו בעדשה (של הנסיכה שלי)

השגריר הטורקי מבקר בקרון ה-VIP


פתאום הסמל של מאזדה מזכיר לי דמות מיתולוגית


חברה, היום לא טסים לאירופה, אז בואו נשרוף קצת דלק


ההר של חיריה ברקע - ולא בכדי


ובהגרלת המועצה למען תאונות הדרכים זכו המספרים הבאים: 2, 5, 8, 8...

יום שלישי, 19 בינואר 2010

הגיגים של ילדים 90: למה לקחת ללב?

לחן: אבא, היה לך התקף לב?
עוגיג: לא (חס וחלילה, אפילו הצלחתי לעבור בשלום את משבר ה-40...), למה?
לחן: חבל. תראה - יש פה פרסומת: "עברת התקף לב? מגיע לך פיצויים!..."

יום שבת, 30 במאי 2009

השרת של המדינה

נחשו נא: איזה מהמחשבים הבאים הוא השרת המרכזי?
האם הימני, או אולי השמאלי?


אנימציה זו הופיעה במהלך טעינת טופס רשמי למחשבי gov.il (תהיל"ה).
(ולא אגלה לכם לאיזה צד ריחף המכתב...)

יום שישי, 22 במאי 2009

הגיגים של ילדים 89: "דגלנים - תפוס מקום!"

כמדי שנה, גם ביום העצמאות האחרון הדלקנו את הטלוויזיה וצפינו בחדווה משפחתית בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל.
דגלני צה"ל, תרגילי סדר, ריקודים ושירים, זיקוקים, נאום יו"ר הכנסת.

בדיוק שניה אחרי שהקריין הכריז - "...וכעת יעלו לרחבה שישים ואחד דגלנים, לכבוד שישים ואחת שנים למדינת ישראל" - שואלת לחן:

"כשישראל היתה בת שנה אחת, היה רק דגלן אחד, נכון? אז איך הוא עשה לבד את כל הצורות?"

יום רביעי, 17 בדצמבר 2008

שֶבַעוּבְדוֹת (או: אילנה שלגיה דיין, הגמדים מאחוריך)

השרביט הועבר לי ממאי צור. נו, באמת, מה פשעתי? הנושא כבר התקרר, למה לבזבז שעות שינה?
טוב, שיהיה.

קראתי את "שם הצופן: מבצר דיגיטלי" ואת "קיסרית". פעם, מזמן, הייתי קורא יותר. הדוא"ל, האינטרנט ואפילו הבלוגים הרגו את תאוות הקריאה שלי. למרות שאני מתנזר (בינתיים) מלפטופים ומעבודה מחוץ לעבודה, ועל אף העובדה ששעתיים ביום מתבזבזו בנסיעות בתחבורה ציבורית, ההעדפה המעשית שלי היא לשבור את השיא ב-Zuma הסלולרי שלי (שאגב, סיימתי מזמן). מסתבר שיש במשחק הזה אסטרטגיות שלא היו מביישות שום תוכנית ריאליטי, רק שלוקח די הרבה זמן לגלות אותן ולהתמקצע בהן.

ואם כבר מזכירים משחק, אני מודה: צפיתי באח הגדול. שכנעתי את עצמי שמדובר בניסוי פסיכולוגי רב-משתתפים באווירה ישראלית ייחודית, ולא בז'אנר מהסוג הנחות ביותר. לצערי, גם בטלויזיה שיש בה מאות ערוצים, לפעמים אין משהו אחר לראות.

רכבת ישראל ממשיכה לאחר. אני ממליץ למנות את עינב בובליל לתפקיד דוברת הרכבת, היא כבר מתורגלת במשפט "אני לא אירופאית". יא וולי.

נפגעתי, כמו אחרים, מהמשבר הכלכלי. קופות הגמל וקרנות הפנסיה נשחקו "רק" ב-12% (אומרים שזה עוד נחשב טוב) ועם זאת, אני חש בר-מזל - שעשיתי את הבחירה הרעה במיעוטה, שהוצאתי את מרבית הכסף לרכישת הדירה החדשה (תהליך שבוודאי יזכה לפוסט בעתיד) אליה נעבור בקרוב, ושלמרות כל הבלגן שמסביב - עדיין אפשר להתנהל בצורה מתוכננת, שקולה ומחושבת, בלי סיכונים גדולים מדי ובלי להתחייב על הוצאות בלי כיסוי.

פעם ראיתי מרפסת בלי אור, טיפסתי אליה לאורך צינור, רציתי רק לבדוק את מצב המנורה - ופתאום מי הגיע? המשטרה! (מילים: חיים חפר, לחן: סשה ארגוב).

לשמחתי, שפרה לקחה את הגמר. רוצים לראות אותה בתשדיר החדש של "קסדה בראש טוב"?

דומה שמזמן לא עדכנתי את הבלוג. אולי היציאות העכשויות של בנות ה-11 וה-7 וחצי שלי כבר לא קורעים במיוחד, נדמה גם שגיל ההתבגרות, לפחות מבחינה מנטלית, מגיע מוקדם בהרבה ממה שקרה בדורנו. איך אפשר לעבור מ"הגיגים של ילדים" ל"בירבורים של מתבגרים"?




שבעה חרזנים מדופלמים מתבקשים להתייחס (ברור לי שזה לא יקרה, אבל ראו בזה סוג של רחישת כבוד):
ו- זיגפריד (שאמנם עזב את ישרא לטובת בלוגלי, סו וואט?)

יום שני, 13 באוקטובר 2008

הגיגים של ילדים 87: אם אין ריח, יש טעם?

מיתר: "אבא, אם חירש מפליץ ואין ריח, איך הוא יודע אם הוא צריך להגיד סליחה?"

יום שני, 22 בספטמבר 2008

הגיגים של ילדים 86: הליוּם

את מסיבת הברית המאוחרת של נירו סיימה מיתר עם שלל נאה של חמישה בלוני הליום, והכריחה אותנו לסחוב אותם להורים שלי.



כשיצאנו מבית סבא וסבתא, שכנענו את מיתר שההליום מתפוגג וכדאי לה להפריח אותם כאן ועכשיו לשמיים.



מיתר חילקה את הבלונים בין כל הילדים. דין, אחייני הבלתי-נלאה, התעקש לבדוק מה קורה כשמפריחים בלון מתחת לעץ ונקרע מצחוק כשהבלון נתקע בענפים, בערך שלושה מטרים מעלינו. החיוך שלו התאדה כשהעליתי את לחן על הכתפיים: הסולם האנושי המורכב מאחד עוגיג (שאינו מן המאותגרים אנכית) ואחת ז'לובה מתפתחת, צלח בקלילות את האתגר והבלון חזר לידיו של דין, שהפעם התעקש לא לוותר ולקח את השורד איתו הביתה.



השיא מבחינתי היה כשמיתר החליטה סוף סוף לשחרר את אחרון הבלונים, קצת מדולדל, שהמריא באוויר ונעצר בריחוף סמוך לקומה השניה של הבניין. ההגיג המיתרי לא איחר להגיע:

"היי, תראו, לבלון הזה יש פחד גבהים!"

יום שלישי, 12 באוגוסט 2008

היילה סטאין ורכבת ישראל

היילה סטאין, נציגנו במרתון האולימפי והספורטאי המבוגר ביותר במשלחת, שרק לפני כשבועיים חולץ מבית הכלא בגונדר, קבע עם מאמנו בתחנת הרכבת, על מנת לנסוע ביחד לנתב"ג ומשם להמריא לבייג'ין, לקראת הריצה המתוכננת ל-24 בחודש.

יום שני 11/8/08, השעה 21:12.

הרכבת מבנימינה לאשקלון עוצרת בתחנת תל-אביב ההגנה. איחור של 3 דקות כבר לא מרגש אף אחד.

האיש הצנום והצנוע הזה, הלובש בגאווה מבויישת את בגדי המשלחת הישראלית הרשמיים (חולצה לבנה עם פסים כחולים וסמל 5 הטבעות) ובידו תיק גב קטן ורשמי לא פחות, עומד ליד דלתות המתכת האדומות של ה-DoubleDeck וממתין בסבלנות לאור הירוק.

חולפות להן מספר שניות מתוחות. אור ירוק לא נראה, "קליק" ממסר נעילת הדלתות לא נשמע.

הרכבת מתחילה לזוז.
יכול להיות שהנהג עצר מוקדם מדי והוא רק מתקדם עוד קצת לסוף הרציף?
לא.

היילה לוחץ בפאניקה (שלווה למדי, יש לציין) על כפתור פתיחת הדלת. הוא צריך לרדת, המאמן מחכה לו.

הרכבת מגבירה מהירות לכיוון לוד.

הנוסעים מסביב מנסים להרגיע:
- "לא נורא"
- "זה קורה להרבה אנשים"
- "בלוד תעבור לרציף השני ותעלה על הרכבת בחזרה, תוך חצי שעה תגיע לשם"
- "כל עכבה לטובה"

מישהו מזהה אותו:
- "יוּ, אתה זה מהמרתון? ראיתי אותך בטלוויזיה"
- "תעשה לנו כבוד, תביא מדליה, אתה תקוותנו האחרונה".

מאבטח של הרכבת עובר ומיד מתנפלים עליו. כולם נשבעים ששום נורה לא דלקה וזה לא בסדר ועכשיו הוא יפספס את המרתון ולמה הרכבת יצאה כל כך מהר ואיפה הפקח כשצריך אותו.
המאבטח מבין שאי אפשר לנטוש את ה-VIP ונשאר לאבטח את הדלת הסוררת.

עמך ממשיך לפרגן:
- "מה, לא שלחו לימוזינה לקחת אותך?"
- "אם זאת היתה בר רפאלי, היו מחזירים את הרכבת לתחנה במקום"
- "אפשר להצטלם איתך בבקשה?"

היילה מסכים בנימוס לכמה תמונות סלולריות עם המעריצים, בינתיים הוא מתקשר למאמן. קשיי השפה ניכרים בפניו, המאמן יבוא לאסוף אותו בלוד.

- "אל תדאג, יהיה בסדר"
- "מתי הטיסה שלך? אה, יש לך הרבה זמן."
- "בפעם הבאה עדיף שתרוץ לנתב"ג, תגיע יותר מהר."
- "אם היתה תחרות אולימפית בריצה לרכבת, הייתי נוסע איתך עכשיו..."

בסופו של דבר הרכבת עוצרת בשלום בלוד, הדלתות נפתחות בשלום ללא כל קושי, נציגת הנוסעים הלודאית מלווה את נציגנו למרוץ ה-42 ק"מ למדרגות היציאה.

מחזיקים לך אצבעות, היילה!

ולתשומת לבו של מנכ"ל רכבת ישראל:
כשמר סטאין ישוב אלינו, וזה לא משנה אם זה יהיה בחברתה של מדליה או רק עם כבוד - אתם חייבים לו התנצלות קטנה.